מדוע ציירים מסוימים חוזרים ומציירים שוב ושוב אותו המוטיב? האם הם באמת "חוזרים על עצמם" או שאולי דווקא הציור החוזר על אותו מוטיב מאפשר להם בדיקת עומק עיקשת, מקורית וארוכת שנים?

אמדיאו מודליאני חזר וצייר נשים ארוכות צוואר. מארק שגאל שב וצייר דמויות מעופפות. בציוריו של סלבדור דאלי נפגוש שעונים וביצים. אצל מנשה קדישמן- אין ספור כבשים, אצל יוסל ברגנר- ראשים משולשים עם עיניים אליפטיות, אצל ציבי גבע- כפיות ואריחי ריצפה. ואלה רק מקצת הדוגמאות של ציירים שביצירתם יש מוטיב חוזר. עבור הציירים הללו העיסוק החוזר ונשנה באותה דמות או ישות או צורה, מאפשר חקירה אמנותית לעומק, בכל ממדיו של האובייקט המצויר- האסתטיים, הצורניים והסימבולים.

מהמרעה לביאנלה: הכבשים של קדישמן
ציורי הכבשים הפכו לסמלו המסחרי של מנשה קדישמן שהלך לעולמו במאי האחרון. קדישמן צייר כבשים למעלה משלושה עשורים, בעיקר ראשי כבשים שמישירות מבט אל הצופה. קדישמן העמיק חקור, ואם נביט בציוריו השונים, נבחין בברור כי אף כבשה אינה דומה לרעותה. לכל כבשה אופי ומבט שייחודיים רק לה- אם בקשת צבעים בוהקת, אם בפלטת צבעים מונוכרומטית ואם בפרטים קטנים שייחד לכל כבשה.
העניין העצום של קדישמן בכבשים, החל בנעוריו בשנות ה- 50 המוקדמות, כששימש כרועה צאן בקיבוץ מעין-ברוך ומאוחר יותר בקבוצת יזרעאל. בגיל 21 זנח קדישמן את רעיית הצאן לטובת לימודי אמנות בארץ ולאחר מכן בלונדון בבתי הספר היוקרתיים סנט מרטינס וסלייד, אך הקרבה לאדמה, פשטות החיים ונינוחות הטבע הישראלי, הותירו בו חותם עמוק גם כשחי ויצר הרחק מישראל.
ב- 1978 הוא נבחר לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה, אחד מאירועי האמנות החשובים בעולם. קדישמן הציג שם פרויקט שאפתני בשם "הטבע כאמנות והאמנות כטבע". הוא הקים דיר ובו עשרות כבשים, אותן סימן כפי שנוהגים רועי הצאן לעשות, בכתמי צבע כחולים על גבן. המיצג של קדישמן זכה להצלחה רבה ושוחזר בשנית במוזיאון תל-אביב בשנת 2005.
הכבשים עבור קדישמן אינן "סתם" מודל אקראי. הן אייקון ישראלי-יהודי שמייצג עבורו ישראליות אותנטית, חיבור לאדמה, מקומיות ושורשיות, ובו-בזמן גם נושא על גבו את מוטיב הכבש במסורת היהודית- עם האסוציאציות של תום, קורבן ועקדה.
תנועת השחרור: שגאל והאנשים המעופפים
הדמויות המרחפות באוויר, הן מוטיב חוזר ובולט ביצירותיו של מארק שגאל. הן נישאות בקלילות ברוח, מרחפות מעל כפרים, מגדלים או זרי פרחים. שגאל, אולי הצייר היהודי החשוב והבולט במאה ה- 20, נולד למשפחה חסידית דלת אמצעים ברוסיה ב- 1887. בבגרותו עקר לפריז, נטמע בסצנה האמנותית שם ורכש לעצמו מוניטין כאמן ייחודי ויוצא דופן.
שגאל לא ראה עצמו שייך לזרם או לתנועה אמנותית מוגדרת. הוא היה אסכולה משל עצמו, תוך שהוא משלב אלמנטים סוריאליסטיים ואקספרסיביים עם מוטיבים מסורתיים מהשטייטל היהודי. ציוריו הם פנטזיה, שחלום ומציאות שזורים בה, וזיכרונות עיירת הולדתו ויטסבק מעורבים בחזיונות דמיוניים.
עבור שגאל, הדמויות המעופפות מסמלות שחרור מעריצות וחירות אישית ולאומית. הצירוף של דמויות יהודיות מסורתיות עם תעופה משוחררת איברים באוויר, היה עבורו סימן של תקווה לדרור, בוודאי כך בעידן שבו יהודי רוסי לא יכול היה לנוע אפילו מעיירה אחת במחוז לעיירה אחרת, בלא שקיבל אישור מהרשויות.
עצבות לצד חיוך: חייזרים ביצירת ברגנר
יוסל ברגנר נחשב לחריג בשמי האמנות הישראלית. על רקע הציור הארץ-ישראלי השופע אור בוהק ונוף מקומי, מביא יוסל ברגנר אסתטיקה סימבולית-סוריאליסטית. ציוריו מתאפיינים בקשת צבעים כהה ועמוקה ומוטיב חוזר של דמויות שהפכו לסימן ההיכר שלו: דמויות נעריות, מעורפלות מגדר, עם ראש משולש ועיניים אליפטיות שחורות, גדולות ועזות מבע.
דמויותיו המסתוריות של ברגנר נראות לא אנושיות, אפילו "חייזריות" והוא חושף צד משעשע והומוריסטי- משפחה "חייזרית" של אוכלי פרפרים, כלי מטבח מעופפים בשמים וצעצועי ילדים שקמים לתחייה.
ברגנר היה בין היתר מעצב תפאורות לתיאטרון, בעיקר עבור ההצגות של ניסים אלוני, שהיה חברו הקרוב. דומה כי שפת התיאטרון הדרמטית מהדהדת גם בציוריו. הנערים "החייזריים" שלו מזכירים מסכות תיאטרון, מעין אמצעי שהשחקן עוטה על פניו כדי לעורר שיחה ודיון בקרב הצופה.

מתוך כתבה שפורסמה על ידי מיכל זר ב- Ynet