הופשטטר (1995-1905) היה דמות יוצאת דופן בעולם האמנות הישראלית: פילוסוף קשיש וחכם, בעל הומור ועומק תרבותי שעולמו האמנותי האקספרסיוניסטי היה כמו בלתי שייך למהלכי האמנות סביבו. הוא נולד בפולין, שהה שנים ארוכות בווינה, נמלט מהנאצים ב- 1938 ולאחר תלאות במחנות פליטים ובריחות, חזר לווינה ולאחר מכן לוורשה שבפולין. ב- 1957 עלה ארצה  ועד שנת 1970 עבד כשומר לילה.

ב- 1959, שנה לאחר שהציג תערוכה ראשונה בגלריה "כ"ץ", הציג בגלריה "דוגית", ובמבוא לדף מלווה, כתב עליו הסופר בנימין תמוז דברים המתמצתים את עולמו של הופשטטר. עתיר הייסורים, האימה, הגרוטסקה, ההומור והרליגיוזיות: "ככל שהמאורעות בעולם עושים את מצבו של האדם נלעג, אומלל וחסר מוצא יותר, כן הולך ומתרבה מספר האנשים הנמלטים אל האשליה".

אין למיין, לקטלג ולנתח את עבודותיו של הופשטטר. צריך לחדור לתוך יצירותיו, להיות מונחים על ידי הרגישות של הקווים, הדמויות הצפות ועולמן הפנימי – אשר נמצא מעבר לתקופה, סגנון או זרם. בציוריו של מתקיימים במקביל סבל ותקווה, זעקה וחלום, פריצה של אקספרסיביות עוצמתית והפנמה פואטית. הם מכילים שפע שמושג דרך אמצעים מינימליים – רק מה שנחוץ. ציוריו מורכבים אבל לא מסובכים, פשוטים אבל לא שטחיים. הם מדברים לצופה לא דרך מלים אלא דרך השפה של המבט. הטבע הוחשך ברישומיו וציוריו של הופשטטר, שאוכלסו בבדידותן של דמויות מעונות וחולניות. פיגורות מסוגפות, מעוותות ומופשטות-למחצה, ניחנות בראש גדול המסמן רוחניות אנושית הנאבקת בעולם המצמית את הגוף. בתוך חשכת האבסורד האופפת, מוארות הדמויות, שכמו עוטות מסיכות ומציגות את תיאטרון הקומדיה האנושית הטראגית. כשהוא נטוע עמוק ברומנטיקה הגרמנית ובמיתוסים ספרותיים אירופאיים, פונה הופשטטר אל הגבורה רק על מנת לחשוף את פאתוס הקיום ואת המארה המטאפיזית הנחה עליו.