אורי ליפשיץ נולד בשנת 1936 בקיבוץ גבעת השלושה ואת יסודות הציור למד אצל צבי שור.
בשנת 1967 עזב את הקיבוץ והצטרף לחבורת "כסית" שעליה נמנו עמוס קינן, דן בן אמוץ, שמוליק קראוס ואחרים.

בראשית דרכו האמנותית יצר בסגנון "המופשט הלירי" כפי שהיה מקובל בקבוצת "אופקים חדשים", אולם באמצע שנות ה-60 שינה את סגנונו והפך לאמן פיגורטיבי.

בהמשך חבר ליפשיץ לקבוצת "עשר פלוס" שעליה נמנו רפי לביא, תומרקין, גרשוני ועוד. 

יונה פישר האוצר, הגדיר אותו אז כאחד ה"אריות שבחבורה" שאכן לימים הוביל לזרמים ותנועות חדשות באמנות הישראלית תוך כדי היותו מהאמנים הבכירים.

ביצירותיו ניתן לראות מעורבות חברתית, מצייר ככרוניקאי הרושם את היצירות כפי שנראות לו בשטח.
מצעירותו היה אמן בולט ומוערך בנוף הישראלי, עסק בציור, פיסול ותחריטים.

הוא עוסק בעשייה בלתי אפשרית, קשה במיוחד אולם מפוכח בחתירה למטרה. בראיון ל"מעריב" בשנת 1972 אמר "...ציירים מנסים לצייר מצב קיים והם טועים, צריך לצייר את הסיבה, להסב אליה תשומת לב, להדגיש אותה באטיודים שוב ושוב..".

מרבה לצייר שרשרת מתמשכת של נושאים, רובם ראליסטיים פיגורטיביים, אקספרסיביים, אימפולסיביים מלאי רגש והבחנה.

ליפשיץ רשם מחונן, ומשלב את הנפת המכחול על המצע במשיכות רבות עוצמה וצבעוניות רבה ומתפרצת.

זכה בפרסים רבים וביניהם פרס קולב מטעם מוזיאון ת"א (1965) ופרס קרן ארמוס (1966) ופרס דיזינגוף (1985).

הציג בתערוכות רבות בארץ ובעולם.
יצירותיו נמצאות באוספים הגדולים בישראל.