טיטי חסון–אלכסנדרוביץ' מציירת אנשים ונופים. לאנשים שלה אין כמעט תווי פנים. תנוחות הגוף ופרטי הלבוש מסגירים אותם. הם אינם מכירים אותה – היא מכירה אותם, הם אינם יודעים שהיא מכירה אותם.
מתרחשת כאן פעולת ריגול. האמנית, סוכנת חשאית של החיים, עוקבת אחריהם בעפרונה ובמכחולה. היא יושבת ביניהם והם אינם יודעים על כך. היא מוסרת עליהם עדות ולהם – אין על כך שמץ של מושג. עמדת התצפית הסמויה שלה, הסטודיו, הים, הרחוב, לכאן היא באה יום יום לעקוב אחרי גיבוריה.
מושאי התבוננותה הם אנשים קבועים שאת הרגלי היום יום שלהם למדה להכיר עם הזמן. הרגליהם קשורים בזירת ההתרחשות שנצפית מן "הסלון" שלה, מרפסות הבתים ותחנת האוטובוס שממול. לעתים היא נוטלת את כלי מלאכתה ויוצאת החוצה לרגל אחריהם בגן הסמוך שם הם מבלים חלק משגרת יומם.
היא מתעדת פרקים מחייהם הבנויים משגרה קבועה של ריטואלים יומיומיים אשר עוברים גם דרך ה"פריים" שלה. בציוריה היא מקפיאה את הרגע שלעולם הוא קבוע ומצוין רק בחילופי המלבוש והזמן.
יש בציורים הללו משהו נאיבי, התרחקות מציור וירטואוזי ומלומד. זהו ציור אימפרסיוניסטי מטושטש במידה ניכרת, ציור המנסה למסור את הרגע. אולם אין זה הרגע של האימפרסיוניסטים הצרפתיים – רגע קליל של פנאי, קטע מן "החיים הטובים". זהו בעצם ציור ריאליסטי המוסר תמונה של רגע ומייצג מצב קיומי נטול זמן.
במידה רבה מזכירים הציורים צילומים. מעין SNAP SHOTS במכחול ובצבע. חלק גדול מן הפורמטים שלה קטנים מאוד ודומים לצילומים מהירים, אולם היא "מצלמת" בתיווכם של המכחול והצבע ובעיקר – נגיעת היד. בעיבוד הציורי היא מאבדת את המסירה הראליסטית של הדמויות, את אופיין הצילומי, מרחיקה אותן מזיהוי אישי אפשרי, אך באותה עת הופכת את האנונימיות שלהן למשהו שאנו מזהים בו את "כל האדם" וזה מה שמקרב אותם אלינו כל כך.
טיטי חסון היא אמנית הומניסטית. נקודת המבט שלה כצופה בחיים אמפתית ואוהדת, נקייה משמץ של אירוניה או ציניות. היא מלווה את הנפשות הפועלות שלה בהבנה ובאהבה, מרגישה אליהם קירבה ומזדהה עמם. הם הנושא והמושא של עבודתה האמנותית.
בסוף המאה ה-20, המאה אשר איבדה את אמונה באדם ובאנושיות, זוהי עמדה אחרת, יוצאת דופן, אי של תקווה.