אמיר יליד שנת 1957, החל לצלם באופן מקצועי כבר בגיל 17 והמשיך לצלם גם בזמן היותו טייס קרבי בחיל האוויר.
פרשנות מונח ה"אורבניקה" ביצירותיו של האמן אמיר חודורוב, מתקשרת להיבט שונה אך משלים. אמיר מחפש את הלא מובן והלא ידוע, ועל אף האלמנטים המצולמים שהם כל כך מוכרים וידועים לכולנו, הוא מייצר סימני שאלה האם אכן הלוקיישן המצולם הוא אכן הוא.
אמיר נאמן לעצמו כאמן ובטוח בדרכו. הוא אוחז במצלמתו כבמאי כאשר המצלמה היא חלק מגופו. הוא שואף למקוריות ולשלמות וכך הוא מחפש במסעותיו בארץ ובתבל את הלא מובן ואת הלא ידוע בתוך ה"מוכר והידוע", וצילומיו מעוררים אצל הצופה אופטימיות והזדהות חסרות גבולות.
בשיטת עבודתו הייחודית, מחבר אמיר נראטיב על ידי פריימים מדוייקים, מוארים וייחודיים וכדרכי יוצרי הסרטים המצויירים הוא מוציא תחת ידיו שלמות תלת מימדית. הוא מביא לצופה את ההשפעות העכשוויות של העולם הדיגיטלי בו אנו חיים, עבודותיו כמארג של פיקסלים שהעין אינה שבעה לראות.
שיטת עיצוב העבודה שלו בנויה מעשרות עד מאות צילומים מזוויות שונות שנעשים בלוקיישן הנבחר, שמהם הוא מרכיב כמו בפאזל את העבודה הסופית, אולם קודם התחלת הצילומים הוא מבצע מחקר ולמידה מעמיקים על המקום שבחר הכולל למידה היסטורית, ארכיטקטורה והכרות קרובה לדמויות באתר הצילום כולל ניסיון עמוק להבנת הרגשות היוצרים חיבור רגשי אל המקום.
החיים מורכבים מאבני דרך, והם כפאזל מורכב שמתווספים אליו חלקים ומשתלבים אלו באלו. הפאזל של אמיר מקדש את ההיסטוריה, אך באותה עת בורא מציאות עכשווית חדשה ורעננה, כמו למשל, בסדרת צילומי הכנסיות והמקומות הקדושים, בהן מצליח אמיר להעצים את גודלו הפיסי של המקום, המזכיר את אמנות הזרם הרומנטי במאה ה-19, שם הודגשה קטנותו של האדם ביחס לגדולת האל והבריאה, אלא שבניגוד לדמות האדם המודע לפגיעותו, אמיר מתנהל בעוז רוח תוך התעלמות מפגיעותו וגורם למתבונן להשתאות מול פרטי הפרטים המרכיבים את עולמנו הכל כך צבעוני וחסר הגבולות.
אמיר זכה לתשבחות שהופיעו ב- London Art Biennale ואף זכה במקום הראשון, הציג בתערוכות רבות בגלריות מובילות בניו-יורק ובלונדון, זכה בפרס היוקרתי של המונה ליזה במוזיאון המדע והאמנות במילנו במלאת 500 שנה למותו של ליאונרדו דה-וינצ'י, ובפרסים רבים עבור צילום כנסיית הקבר שהוצג במוזיאון הוותיקן ברומא.
בדרכו האמנותית השזורה קשיים טכניים לא מבוטלים, נדרש אורך רוח וסבלנות אין קץ, ולכן משפטו של ויקטור פרנקל מתוך הספר "האל הלא מודע – פסיכותרפיה ודת: יצירה אמנותית צומחת מנבכים המצויים בעולם שאי-אפשר להאירו לחלוטין" – מתאים לאמיר ככפפה ליד.
יצירותיו נמצאות באוספים רבים וחשובים בארץ ובעולם.