בתחילה, עם הקמת המדינה ועוד לפניה, היו אמנים רבים שחשו צורך להלל ולפאר את המפעל הציוני. הם ראו בו משהו מהפכני וחשוב, האמינו בערכיו וביקשו לתקשר אותו דרך האמנות שלהם בצורה המיטיבה והמחמיאה ביותר. האמנות, כדרך, עברה בישראל תהפוכות רבות. היו אמנים שראו לעצמם חובה להאיר את נקודות הכשל של המדינה הצעירה. בלטה בכך למשל רות שלוס שציירה את הנשים והילדים במעברות. בציוריה ביטאה את התנאים הקשים של העולים החדשים שפניהם אומרות עצבות, קושי והשלמה.

אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 חלה תפנית משמעותית – ישראל לא נתפסה עוד כמדינה קטנה וחלשה אלא כמעצמה אזורית עוצמתית שהשתלטה על שטחים נוספים. הדבר השפיע גם על אמני ישראל, והחלו להישמע יותר ויותר קולות שהתנגדו לכיבוש והביעו ביקורת כלפי המדינה.

המחיר הכבד שנטלה מלחמת יום הכיפורים העצים מגמה זו. אחת הסדרות האייקוניות היא זו של יגאל תומרקין, שהשתמש בפופ-ארט, קולאז' וטקסט, על מנת לבקר את המדינה, דוגמת ציורי המלחמה אותם הציג ב”ביתן הלנה רובינשטיין” בתל-אביב כבר ב-68'. תומרקין, ששובץ במהלך המלחמה כ”עיתונאי” לאוגדת שרון, ניהל יומן אישי וצילם: ”צילמתי את המלחמה האחרונה. ראיתי במו עיני את הזוועה הגמורה של תוצאותיה. הצילומים אינם מבקשים לשחזר את ההרס ההוא. המציאות – ואפילו הצילום, כשנראה כדוקומנט – חזקים מכל ציור". הסדרה הזו נאמר, מייצגת יותר מהכול את השבר בחברה הישראלית, את משבר האמון בין העם למנהיגיו.

תומרקין כונה פעמים רבות "הילד הרע של האמנות הישראלית", הן בשל התבטאויותיו הפוליטיות הבוטות נגד מגזרים שונים בחברה הישראלית והן בשל נטייתו להסתכסך עם הממסד האמנותי בארץ. עוד משנת 1964 עסק תומרקין במחאה פוליטית. הוא הפך כלי מלחמה שונים לפסלים וביטא את הקשר של תושבי הארץ היהודים והערבים לאדמה ולמקום, גם ברישומים ובהדפסים. לאורך השנים הוא עמד במרכזן של סערות ציבוריות רבות, כך למשל, ב-1980 הביא חזיר עטוף בתפילין לכיכר מלכי ישראל במחאה נגד ההתנחלויות - מעשה שכמעט ועמד לדין בגינו, וכן שערוריות רבות נוספות לאורך שבעה עשורי יצירה. "נכון שיש לי פה גדול, אבל אנשים בארץ לא יודעים להבחין בין הפה לבין המעשה".

במקביל, היו אמנים נוספים שהעבירו ביקורת פוליטית. הצילום של מיכל נאמן "העיניים של המדינה" הפך להיות אייקוני, ומאז הצגתו לראשונה ב-1974, השתתף בתערוכות רבות ונעשו לו הומאז'ים מסוגים שונים על ידי מיכל עצמה ואמנים אחרים. בעבודה זו התייחסה להר החרמון, המאפשר שליטה גיאוגרפית בגבול הצפון. היא הציבה שלט עם הכיתוב בחוף שרתון בתל אביב ובכך שינתה את ההקשר ופרקה אותו מהפאתוס שבו.

בשנות ה-80 החל דוד ריב להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי עיבוד של צילומי עיתונות שהשפיעו עליו. בכך הוא הפך את "החדשות של אתמול" ליצירה ברת קיימא בעלת אורך חיים מנותק מזמן ברור. בהמשך החל לשתף פעולה עם צלמים ואף יצא לצלם בעצמו הפגנות ועימותים בין פלסטינים וחיילי צהל. סדרת העבודות "הקו הירוק" היא בין המזוהות ביותר עימו.

ביקורת חברתית נוקבת ניתן למצוא בעבודתן של אמניות "הברביזון החדש" – זויה צ'רקסקי, נטליה זורבובה, אנה לוקשבסקי, אולגה קונדינה ואסיה לוקין אשר הקימו קבוצה בעלת אג'נדה חברתית. יחד הן נהגו לצאת לאזורים המוגדרים כפריפריה – עיירות פיתוח, יישובים בדואים, שכונות מהגרי עבודה וכו' ולצייר מהתבוננות את המציאות של חיי היום-יום, על הקושי והיופי שבהם. בתערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל בחרה זויה צ'רקסקי להאיר פן נוסף – היחס של החברה הישראלית לעולים החדשים מרוסיה. צ'רקסקי הציגה גזענות, השפלה, פערי תרבות וקשיי שפה וקליטה. דרך חוויות אישיות שלה ושל חברים היא הציבה מראה מול פני החברה הישראלית, שבחרה להגדיר את הקליטה של יהודי ברית המועצות כמפעל מוצלח.

הצלמים עדי נס ודוד עדיקא מבקרים גם הם את יחס החברה הישראלית לפריפריה דרך גוף עבודתם. סדרת "הנערים" של עדי נס חוזרת אל שורשיו כנער ממוצא מזרחי בעיירת פיתוח המחפש מוצא או תקווה. במקרה של סדרת הנערים סיפר שהקפיד שתמיד יהיה אובייקט כלשהו מעל ראשי הנערים, כמו מחסום המונע מהם לשאוף גבוה.

אצל עדיקא ההתייחסות היא פחות לגיאוגרפיה ויותר למוצא. בסדרות האחרונות שהציג צילם שכיות חמדה שהן חיקויים אפריקניים שמצא בבית הסבתא ומתוכן יצא לשיחה על קולוניאליזם תרבותי ואוריינטליזם כפי שבאו לידי ביטוי ביחס לבני עדות המזרח.

בגל המחאה ב-2021 ראינו ייצוג משמעותי לאמנים, שבמידה מסוימת הפכו להיות המובילים של המחאה, גם בבלפור וגם במרחבי הרשת. בין היתר ניתן לציין את אורן פישר שיצר סרטוני פרפורמנס ושושקה אנגלמאייר שדמותה, המתריסה כנגד כמעט כל המוסכמות, נתפסה כקריקטורה של אשת ראש הממשלה. איתי זלאיט, הציב בעבר פסלים שמהותם מחאה נגד השלטון – ביבי מזהב בכיכר רבין ומירי רגב בכיכר הבימה.

בהמשך זלאיט הציג פסל שאינו מנציח את נשוא המחאה אלא דווקא את המוחה עצמו – הוא יצק פסל ברונזה של אדם כורע מחזיק בדגל ישראל; "גיבור ישראל" מבוסס על צילום מתחילת המחאה בו נראה מפגין כורע מול מכת"זית אך לא נכנע לה. במידה רבה זהו פסל שמעלה על נס את רוח המאבק האזרחי, שמתאפשר רק במדינה דמוקרטית, בה יש מקום לביקורת על השלטון.

זלאיט, פישר, שושקה, צ'רקסקי, נאמן, תומרקין ושאר האמנים המוזכרים כאן, כולם אוהבים את מדינת ישראל ושואפים לכך שתהיה טובה יותר, כל אחד על פי סט הערכים שלו. גם אם לא נסכים איתם, חשוב שתהיה להם האפשרות להביע דעתם ושקולם יישמע, כי רק כך נגדל ונתפתח כחברה.