רגשותיו החמים ורחשי ליבו של העם הישראלי בשובו אל ארץ ישראל ואל הארץ המובטחת והקדושה שלו, באו לידי ביטוי באמצעות ציורי הנוף הייחודיים כל כך שיצרו האמנים המקומיים. מראשית המאה העשרים ועד לפתח המילניום השלישי נוצר מטען אמנותי רב עוצמה של ציורי טבע ואדמה, ציורי התקשרותו המחודשת של העם שנדד במשך אלפי שנה בארצות העולם, מנותק ממכורתו ומאדמתו.
עם הקמת "בצלאל" בשנת 1906 בירושלים, התאגדה קבוצת אמנים בולטים שהחלו לעסוק באמנות ישראלית, תוך התמקדות בציור נוף מקומי ובמוטיבים העוסקים בזיקה לארץ על כל מאפייניה.
אמנים אלה, ביקשו לתאר בציורי הנוף את הווי חייהם בארץ ונופיה המיוחדים ללא חזרה על סיפורי המקרא. האמנים הציגו במצודת "מגדל-דוד" שבירושלים, ולכן תקופת תערוכות אלו נקראת "תקופת מגדל דוד". הדור הקודם הקפיד לצייר את המציאות כמות שהיא ואילו הדור החדש, כדוגמת פלדי, גוטמן, ראובן רובין וציונה תג'ר, סגננו אותה. בציוריהם ניכר תום ילדותי שבא לידי ביטוי בתמונה שטוחה, דו-ממדית, בקווים ובמבנים פשוטים וצבעים בהירים. גם הנושאים השתנו. נחום גוטמן צייר את נופי תל-אביב - העיר החדשה שהלכה ונבנתה, ובייחוד תמונות מהווי היום-יום בה. ערכי התום והפשטות בציורי נוף אלו, תאמו את ערכי חייהם של התושבים בארץ באותו זמן. הם ראו בעצמם חלק מנסיון טהור ומיוחד במינו - שיבת היהודים לארץ ישראל, כדי לחיות בה חיים פשוטים.
הציירים הראשונים בשנות השלושים והארבעים תארו בפרוטרוט את ההרים הצחיחים של הארץ, את נופי הים והמישור על צמחיהם הפראיים, הארץ הריקה יחסית ובעלת המראה הרומנטי האוריינטאלי. ציור נוף בשנים הראשונות שפע תום ותקווה, תאר את תושביה של הארץ ואת החיבור בין התושבים למראות העירוניים שכללו בעיקר את נופיה של ירושלים, יפו, צפת וטבריה.
המהפכה הגדולה בתולדות האמנות הישראלית היתה היווצרותה של קבוצת "אופקים חדשים", ממש לאחר הקמת המדינה. יוסף זריצקי היה הרוח החיה בקבוצה, הוא ליכד סביבו קבוצת צעירים כשרוניים, והם הפכו לזרם המוביל באמנות הישראלית. הצייר יוסף זריצקי יצר בשנים אלו, לדוגמה, סדרות של ציורים הנושאים שמות של יישובים וקיבוצים כגון "תל אביב מבעד לחלון" ו"נוף צובה" ובהם הפשטה צורנית של הנוף. ליצירותיו המוצגות בגלריה לחץ כאן
בין האמנים הבולטים בקבוצה זו מלבד זריצקי, אפשר למנות את יחזקאל שטרייכמן, שסגנון הציור שפיתח היה מודרני באופן מובהק, והתבסס על משיכות מכחול אקספרסיביות ועל צבעים כהים. למגוון יצירותיו בגלריה לחץ כאן
כמו כן בלטו בקבוצה, אביגדור סטימצקי, צבי מאירוביץ, יחיאל קריזה, מרסל ינקו, יצחק דנציגר ועוד.
התנועה הציגה גרסה מקומית לסגנון הציור המופשט שהיה מפותח באירופה ובארצות הברית זה מכבר. רוב חברי הקבוצה לא הגיעו לאמנות מופשטת "טהורה", אלה להפשטה בעלת זיקה לנוף המקומי. סגנון הציור האקספרסיבי של הקבוצה, שימש פעמים רבות מסגרת לציור בעל מאפיינים לאומיים שונים.
האמן אלברט גולדמן השתמש במגוון טכניקות כדוגמת: שמן, אקריליק, אקוורל, גואש, טמפרה ופסטל וציוריו הערוכים רבדים-רבדים, מעניקים לצופה תחושת דינמיות ועומק. הנושאים שבהם עוסק גולדמן הם לרוב נופי ארץ שראל, עצי הזית, ירושלים והגליל. למגוון יצירותיו בגלריה לחץ כאן
השנים הבאות הביאו עליות חדשות שהגיעו זו אחר זו. היחס אל הטבע כלל את החקלאות המתפתחת ואת המושבות הראשונות שיושבו בלב הטבע המתפתח. לצד הנופים הפראיים מתוארים שדות, חורשות חדשות, התיישבות לאורך מישור החוף וגבעות מוריקות. הציור התרחק מהנאיביות הראשונה והושפע ישירות מעולם האמנות המערבי בציור מגוון שחדר אליו הסגנון המופשט. קבוצות של אמנים החלו להתארגן וציורי הנוף עברו תמורות ושינויים דרמטיים.
בעת החדשה, קיבל ציור הנוף תנופה עדכנית שיצרה התמודדויות עם סוגיות של איכות סביבה ואקולוגיה, השפעות חברתיות ופוליטיות. ההתפתחות העירונית המואצת, הישגים בתחומי הצילום ואמצעי התיעוד החדש, יצרו ציור נוף בוגר ומדויק, ציור שופע ועתיר סגנונות ביטוי ששילב בתוכו מציאות וחלום. הישות הישראלית הפכה לחלק מן הנוף, לחלק מהמרקם של חיבור העבר והווה ולחלק מהויית התרבות המקומית כאן ועכשיו.
האמן צבי שור, הרבה לצייר דמויות בנוף עירוני או כפרי ובעיקר את נופי עירו פתח-תקווה והסביבה. בשנות ה-70 פלטת הצבעים שלו השתנתה, נעלמו הצבעים הירוקים והצהובים הבהירים והצבעים הסגולים והכחולים נעשו דומיננטיים, משיכות המכחול ארוכות וספונטניות והצורות כלליות יותר, כשהאור קורן מהעצמים החוצה ולא מוקרן עליהם.
למגוון יצירותיו בגלריה לחץ כאן
האמן אהרון מסג, הוא אחד מן הציירים החשובים והיחודיים בארץ והוא מצייר דימויים של נופים, בתים ועצים בשפתו המיוחדת.
למגוון יצירותיו בגלריה לחץ כאן
ראוי לציין שאלה רק חלק מן האמנים הישראליים אשר עסקו בנושא, ואמנים כמו קים טק'ץ, עודד פיינגרש, עופר ללוש ונפתלי בזם שווים אזכור!